שמי אביה, אני עושה קונדיטוריה טבעונית ואני כאן קודם כל, כדי לספר את הסיפור שלי.

הסיפור שלי מתחיל במשפט "המקצוע בחר בי", וכנראה לא סתם.
שלא כמו כל סיפור אהבה קלאסי בין האופה למאפה, אני לא חלמתי לבשל, בטח לא לאפות. לא נצמדתי לסינר של אמא וצפיתי, ולא קסם לי מעולם הרעיון להיכנס למטבח בגיל 15 ולקשט עוגות. אבל כל פעם שהמיקסר היה נדלק, הייתי נשארת קרוב, לזכות בכל לק שישאר בבלון ההקצפה.

האהבה לאוכל, ההנאה הצרופה הזאת כשלוקחים ביס מדהים – עם זה בהחלט נולדתי. היית לועסת בקול בשביל להתענג על המרקם – כשההורים שלי היו מעירים לי על הנימוס. כשחברים חגגו ימי הולדת בגיל ההתבגרות ב"לופטים", וחגגו עם ביסלי וקולה, אני גררתי את חברותיי למסעדות שף, וכשכולם היו מזמינים עוגת שוקולד, אני הייתי מחכה כל הארוחה להקיש לבסוף על הקרם ברולה.

עם הזמן, הבנתי דקויות בטעם, וידעתי לזהות בקלות כל מרכיב ותבלין במנה, ונהנתי פשוט לאכול.

אבל הסיפור האמיתי התחיל כשחיפשתי מועדפת לאחר השירות, ומצאתי את עצמי, ילדה בת 19 מתראיינת למפעל עוגיות בעבודת יד שנפתח בעיר בלי שאפיתי דבר בחיי. די בהתחלה, נוצר חיבור מיוחד ביני לבין אבה הנסן, הקונדיטור הראשי דאז של מסעדת וקונדיטוריית לחם יין, שאליה גם השתייך המפעל. אבה לימד אותי את הכל מאפס. אמנם בחינוך דני נוקשה, עם הרבה צעקות ומגשים מתעופפים, כמו ברוב המטבחים שהכרתי, אך מצד שני ידע ללטף ולטפח את מה שאני עדין לא ראיתי. בזכותו למדתי שטעות לא עושים פעמיים.

אחר כך נוצר הקשר עם הבעלים המקסימות של לחם יין, דגנית ורונה. 2 נשים מדהימות ונחושות שמחזיקות אימפריה, ולמרות היותן בעלות עסק בישראל עם כל הקושי בדבר, בדיוק כמו האוכל עצמו, העובדים היו והינם בראש מעייניהן. כשנוצר עומס לקראת פורים בקונדטוריה ביהוד, הן ביקשו ממני עזרה לתקופה. שמחתי ממש! וואו, לעבור ממפעל לקונדיטוריה, איזה כבוד! ואז נפל האסימון... אין לי מושג מה עושים שם..
בכל זאת הסכמתי לעזור, וכשנכנסתי כולי בחשש ביום הראשון לקונדיטוריה ביהוד, אמרתי "היי, אני אביה, ובחיים לא הכנתי חביתה". את המשפט הזה הצוות לא ישכח לי בחיים…

השלבים אחרי היו קצרים אבל הרגישו כמן סלואו מושן. דקת דומייה של הלם, 3 דקות של צחוק, ואז ההבנה – רגע, את מי שלחו לעזור לנו....
 

מ"רק לעזור עם האוזני המן", מצאתי את עצמי 3 שנים, מאוהבת עד הגג בכל החבילה, כולל הכאבי גב המטורפים, השעות הלא שפויות, (אני עדין מתעוררת קבוע ב3 בבוקר) העבודה האינטנסיבית וכל מה שסטודנט לקונדיטוריה לא מודע עד הסוף שהולך להיות חלק מהחיים שלו..
בגיל 21 בערך, אחרי הרבה לחץ מההורים שהגיע הזמן להפסיק לשחק בארגז החול ולהתעורר לחיים האמיתיים, מצאתי את עצמי אורזת את חיי לכיוון האקדמיה, במחשבה להיות מהנדסת בניין.. עברתי לבאר שבע, למדתי בבן גוריון והכל היה די נחמד ורגיל, סה"כ בחורה צעירה שמתחילה את חייה.. אבל כשיש למישהו אחר תכניות בשבילך...
ואז עברתי תאונת דרכים.

נהגתי ברכב בשביל להקפיץ משפחה לרכבת, מישהי נסעה באדום, ופגעה בנו באמצע צומת. נכנסה חזיתית בדלת שלי,  נמחצתי עם דלת הנהג עד האמברקס, נפתחו מעל הראש שלי כריות אויר וקיבלתי מכת ראש חזקה. אדלג על כל הפגיעה והשיקום ואגיע ישר לנקודה – נפגע לי הזיכרון. לא סתם נפגע, אלא תקופות פשוט נעלמו.. בהתחלה הכחשתי לגמרי, אבל כשאנשים קראו לי ברחוב והבנתי שאני פשוט לא מזהה, התחלתי להפנים שיש כאן בעיה..

בכל אופן, )קאט לחלק הדרמטי( הפסקתי את הלימודים, והנוירולוג שלי ביקש ממני לחזור לדברים שעשיתי "עם הידיים", אם היו כאלה. סיפרתי על הקונדטוריה, והוא ביקש שאחפש קונדיטוריה לעבוד בה, ושזה חלק מהותי מהשיקום.. מה שהוא לא הבין עד הסוף, זה שלי לא היה מושג איך מכינים אפילו עוגה בחושה..הכל נמחק..

איכשהו החיים כיוונו אותי להגיע הישר לידיים של מיטל חי, הבעלים של "שי-לי קפה וקונדיטוריה" שאחרי "ראיון" של שעה וחצי יצאנו שתינו בוכות כמו ילדות, והיא קיבלה אותי בהכי הכלה שיש. ככה, משבר אמצע החיים, שלמרות שעל הדף היה לי ניסיון, התחלתי מ0. אחרי 3 ימים הידיים שלי התחילו לעבוד לבד על אוטומט. אולי אני לא זכרתי, אבל הן ללא ספק ידעו מה הן עושות. השאר כבר היסטוריה…

מתקופת התאונה הפכתי לצמחונית, וגיליתי אידיאולוגיה שלמה שאני שותפה לה. וכך החלום על קונדיטוריה, בלי שימוש במוצרים מהחי התחיל. התחלתי לעקוב אחרי כל מיני בלוגרים ברשת, ובעיקר בארץ, הרגיש לי שהסגנון נוגע באפיה שהיא יותר ביתית. כחצי פסיכית עם ADD  שאוהבת קווים ישרים, החלטתי שאני מביאה את הניסיון שלי בפטיסרי צרפתי מקצועי, לטבעונות, בלי להתפשר על אף אחד מהעולמות, ובטח שלא על טעם.

אני מפתחת מתכונים, משדרגת כאלו קיימים לפי טעמי, ומנגישה לכם אותם כאן.
חשוב לי לציין! טבעונות היא כמו דת. וכשהיא מגיעה מאהבה ויד חופשית – הרבה יותר נעים לשמוע ולקבל אותה. כשהיא מגיעה מכפיה והטפה – היא יוצרת את ההפך.
 

בעלי החיים זקוקים לנו.